מאת: דינה דיאמנט | Oct 8, 2009
יש ביטוי נפלא בסלנג שאומר "חי בסרטים". אשתמש בביטוי זה כמטאפורה למציאות נפשית. במקום להשתמש במיונים הפסיכולוגיים של פסיכוטי, פרוורטי, פסיכוסומאטי ושאר מחמאות, שנותנות לנו את האשליה שאמרנו משהו חשוב וגם שאנחנו, בניגוד לאחרים, נורמאליים.
לכולנו יש קונפליקטים פנימיים ותחומי שגעון אישיים, שאנו מקוים שאיש לא רואה. כולנו פגיעים ללחץ ולתופעות הפסיכוסומאטיות, שיכולות לנבוע מהלחץ שהקונפליקטים גורמים לנו. היכולת להכיר בקונפליקט, לזהות את התחום אליו הוא שייך, ולהכיל אותו, מאפשרת לנו גם להתמודד ולפתור את אותם תחומים בחיינו שגורמים לנו סבל.
לכל אחד מאיתנו ישנו אוסף מרשים של דמויות פנימיות, שבמקרים קיצוניים מנסות להפעיל אותנו, כל אחת לכיוון שלה. כשהכיוונים האלו מנוגדים זה לזה לזה, נוצר אותו קונפליקט פנימי, שגורם למתח וללחץ, ובמקרים קיצוניים לתופעות פסיכוסומטיות חריפות, כמו התקף אסתמה, מיגרנה ועוד.
הדמויות הפנימיות מחפשות כל הזמן מסך, שעליו ניתן להציג את הסרטים החביבים עליהן, ולמרות שרק לעיתים רחוקות אנו לוקחים אחריות על ההפקות הללו, אנחנו המפיק, הבמאי והשחקן הראשי בסרטים הפנימיים, הקובעים באופן ניכר את הדרך בה נראה ונגיב למציאות סביבינו.
מי כותב את התסריטים? על מה מתבססת העלילה? איפה הסרט מציג?
השפה מלמדת אותנו שהכותב הוא אני. מי זה אני?
אני הוא כל המכלול של גוף מחשבה רגש ונשמה.
הנשמה היא החלק הנצחי, או אם נרצה, הניצוץ האלוהי שבכל אחד מאיתנו. זהו החלק שלומד את השיעורים הקוסמיים, החלק, שלפי אמונות שונות, מתגלגל בין מחזורי החיים השונים ולפי תורות אחרות הולך לגן העדן או לגהינום.
הגוף המחשבה והרגש הם החלק בן התמותה שבנו, שחי את העכשיו, את היש, או במילים אחרות, את המציאות המהווה את חיינו.
השילוב הסינרגטי בין כל ארבעת המרכיבים הוא האני. הוא יחודי וחד פעמי כמו טביעות אצבעות, מתקיים רק למשך הזמן בו כל החלקים נמצאים באותו חלל וזמן. לגוף, למחשבה ולרגש אין חיים ללא הנשמה, אך ללא שלושת אלו אין לנשמה אפשרות ללמוד ולהתקדם ולכן אין להתיחס אל חלק אחד מהמכלול כאל החלק החשוב יותר, כי ללא כל אחד מהם אין קיום לאני.
בטיפול אנחנו עוסקים בכאן ובעכשיו, ולמרות הפיתוי העצום לשאול שאלות לגבי העתיד, אני ממליצה בחום להמנע מכך מכיוון, שכבני אדם חסרה לנו היכולת להבין באמת את התמונה הגדולה, העל זמנית, שנמצאת בידו ובאחריותו של הכל יכול, והוא ורק הוא נמצא בעמדה המאפשרת לו לקבוע את הגורל. אנחנו נתמקד בחלקים עליהם יש לנו השפעה.
העלילה מתבססת על תסריטים, שנכתבו לפני שנים, בהיותנו ילדים. ניסינו להבין ולשרוד כמיטב יכולתינו בעולמם של המבוגרים, בו החוקים היו לא ברורים לנו, ומידת ההשפעה שלנו על המציאות היתה, יחסית, קטנה בשל התלות המוחלטת שלנו במבוגרים. חשוב להבין, שחלק גדול מהארועים, שעיצבו את מי שאנחנו היום, לא היו דראמות מסמרות שיער, במונחים של המבוגר שאנו עכשיו, אבל בעיני ילד בן שנתיים, איחור של 10 דקות, יכול להתפרש כלא פחות מנטישה מוחלטת ואיום קיומי בסדר גודל של פיגוע המוני בעיני מבוגר. דחיה של הצעת חברות בגיל 12 יכולה לערער בטחון עצמי של מתבגר יותר מבגידה ממשית של בן זוג לו הינו נשואים שנים, כל זאת כיוון, שהחוויה הראשונית בכל נושא מעצבת לפחות חלק מהשקפת העולם הפנימית הלא מודעת שלנו לטוב ולרע.
אם החוויה היתה חיובית, אין צורך לטפל בה, אבל במידה וההתנסות היתה שלילית, צריך לעזור לאדם לשחרר את המשקעים השליליים שנוצרו ואת תבניות ההתנהגות, שאמורות למנוע מאיתנו את הכאב הפוטנציאלי האורב בסיטואציה, כגון הימנעות, האשמה או כעס על מי ש"מזכיר" לנו את אותה תחושה שחווינו בעבר. מהצד השני כוון שכל חויה מעצבת שלילית נשארת כנושא "לא סגור" אנו נחזור עליה שוב ושוב ושוב בניסיון למצוא פיתרון או לפחות דרך מוצא מה"לופ" הפנימי בו אנו לכודים.
כל סרט פנימי חוזר שוב ושוב על אותם משחקי תפקידים מהעבר תוך שימוש בטכניקות שסוגלו בתקופת הילדות , ותוך שחזור אותם מינונים של טרגדיה וקומדיה עם מינונים דומים של הדרמה של מה שהיה פעם נסיון להתמודד עם מציאות שעוררה קונפליקט וכאב רגשי אצל הילד, בהבדל הדק, אנחנו כבר לא ילדים.
הסרטים מוצגים בסינמה סיטי שנמצא בראשו של כל אחד מאיתנו, בגוף בו אנו שוכנים ,או מוקרנים על נפשם וגופם של הסובבים אותנו (שבתורם מקרינים את שלהם עלינו) ולפעמים על מוסדות , מנגנונים, ומדינות שלמות.
זו הסיבה שכאשר אנחנו משנים את התסריט, באורך פלא כל שאר הדמויות בחיינו מתאימות את עצמן לתסריט החדש או כפי שנאמר "השלום מתחיל בתוכי".
רק חלק קטן מהדרמות בחיינו הן יד המקרה, אבל הרבה יותר קל לנו להאשים את הגורל/החיים/ההורים/הקארמה כוון שאנו לא מכירים את הבחירות הנסתרות שמכוונות אותנו. כשאנחנו מסרבים להכיר במנגנונים ובדמויות הפנימיות, שמהוות את צוות ההסרטה, אנו מונעים מעצמנו את האפשרות להיות ה"מאסטרים" של החיים שלנו. רק הכרה של הדמויות ויכולת לנהל איתן דיאלוג פורה מסוגלת לתת לנו אפשרות לצאת מהסרט, בכל מצב אחר אנו נשארים במצב של קורבן, הלכוד באולם הקרנה פרי דמיונו ולמרבה הצער רק חלק קטן מהסרטים הם קומדיות רומנטיות. ביטוים כמו "החיים ניתבו אותי", "ככה אני, וככה כל המשפחה שלי" וכוכב הערב: "מה אני אעשה" הם ביטוים של קורבנות, שמונעים מאיתנו לנהל את החיים שהיינו רוצים.
אם נתייחס לאותן תבניות חשיבה והתנהגות, שנוצרו בילדות, כאל הדרך היחידה להתמודד עם המציאות, או כאל המציאות עצמה, נשאר באותו גיל אליו הגענו בזמן יצירת החסימה באותו תחום. אם נדע לזהות, להבין ולנטרל את התבנית, נוכל להתקדם ל"כאן ועכשיו".
אפשר להשוות את תבניות ההתנהגות הישנות לבאג בתוכנה, שמופעל בכל פעם שנלחץ טריגר מסוים, רגשי או פיזי, שגורם לנו להגיב לסיטואציה מסוימת מהמקום של הילד הפגוע ולא של המבוגר האחראי והשקול.
התייחסתי לכך, שלכולנו יש טראומות. לא תמיד נוצרה הטראומה כתוצאה מאירוע חד פעמי, שהשאיר בנו את חותמו ובמחי התנסות אחת גרם נזק או חסימה לכל החיים. במקרים רבים הטראומה היא תוצאה של חוויה מצטברת, של רצף אירועים קטנים, שכל אחד מהם השאיר סימן על ה"אני" ולאורך זמן יצר את מה שאנו מכירים כ"שריטה". (מדהים לגלות עד כמה השפה משקפת את התהליכים הנפשיים).
חשוב לציין, שטראומות הן חלק בלתי נמנע בחיים. הריון יכול להיות טראומה (אם יש קשיים של האם או של העובר) הלידה היא טראומה (ובלעדיה אי אפשר) וכל תהליך הגדילה, מיומנו הראשון, רצוף טראומות בסדרי גודל שונים. המכנה המשותף של כולן הוא העובדה, שהן עלולות ליצור חסימה בזרימה האנרגטית בשלב ראשון, ולאורך זמן, אם לא נתמודד עימן, עלולה החסימה האנרגטית ליצור פתולוגיה ברמה הפיזית, או מה שאנחנו נזהה כמחלה.
שיטת אייפק פלוס מאפשרת לנו לנתק את הקשר בין הטריגר לבאג ובכך מנטרלת את הבאג ומאפשרת לנו ליצור תוכנות / דרכי התמודדות חדשות עם סיטואציות על סמך הסיטואציה ולא על סמך תגובה מותנית, שלעיתים רלוונטית, אבל לעיתים קרובות יותר היא רק סצנה מסרט ישן, שאנו מקרינים שוב ושוב על מסך חיינו. כמו כן, מאפשרת שיטת אייפק פלוס להגיע גם לטראומות הקדומות ביותר, לנקות ולאזן את הדרוש ברמה האנרגטית ובכך להחזיר את ההרמוניה בין כל חלקי האני ולאפשר ריפוי.
